חומה ומגדל ותינוק בסל

בתחילת חייהם כזוג נשוי המשיכו אמי ואבי לנוע כפועלים חקלאיים בין משקים של אנשי בית"ר, בין גדרה לחיפה. הם השתייכו לקבוצה של רוויזיוניסטים, יוצאי אירופה ברובם, שההתיישבות החקלאית הייתה עבורם אידיאולוגיה ודרך חיים.

לקראת סוף שנות ה-30 החל להתארגן גרעין של אנשי בית"ר, שמטרתו הייתה הקמתו של ישוב בית"רי ראשון בשיטת "חומה ומגדל". עד שנת 1939 סירבה הסוכנות היהודית לאשר לגרעינים של בית"ר להקים ישובים משלהם, אך לקראת חג השבועות של אותה שנה, השלים הגרעין את התארגנותו ועלה על חלקת אדמה ליד זיכרון יעקב, בגבעת אום אל עלק, המכונה כיום: רמת הנדיב.

הישוב אכן הוקם לפי כללי "חומה ומגדל", המוכרים מההיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל - תוך יום אחד. הקירות הובאו מראש וכך גם יתר חומרי הגלם. הפרוז'קטור הותקן, המגדל הורם וסביבו הגדר. לקראת הלילה עמד על תילו ישוב, ויקרא שמו בישראל תל צור. תל צור היה הישוב הבית"רי הראשון שהוקם באישורה של הסוכנות היהודית, חידוש היסטורי משמעותי במערכות היחסים בין המוסדות והארגונים בתקופת טרום המדינה.

בלה ומרדכי אולמרט התיישבו בתל צור עם בנם הפעוט עמרם, שנולד ב- 1936, בתקופה שבה עבדו בחקלאות בפתח תקוה. ב- 1943 נולדתי אני וראוי לספר כיצד הובאתי מבית החולים בחיפה, בחזרה ליישוב.

בדרך שמתחת לתל צור היה עיקול כביש חד שכונה "עיקול המוות" ומעליו מצוקי הכרמל. מכיוון שמעל הכביש הגבעות נישאו מעלה הערבים שישבו ברכסים שמזרחית לזיכרון יעקב, היו תוקפים מלמעלה את התחבורה היהודית. זו הייתה סכנת נפשות לעלות לשם ברכב, ודאי כשמדובר באשה שזה עתה יצאה מחדר הלידה החובקת תינוק בזרועותיה. כחלופה בטוחה יותר, אנשי היישוב ארגנו צי קטן של חמורים. על החמורים הורכבו ארגזי עץ, בהם העלו את היולדות ואת התינוקות. זו הטכנולוגיה באמצעותה הגעתי לתל צור - בתוך סל מעץ או יש לומר: ה"סלקל" החדשני של 1943, כך גם הגיעו יתר בני המחזור שלי.

כעבור שנה, ב-1944 עברו מתיישבי תל צור למצודת שוני, אזור הידוע כיום בשם פארק ז'בוטינסקי, ומשמש מאז שנות ה-80 כפארק נופש והופעות. שם, מצידה הימני של הבמה שניצבת במקום בימינו, מטפס גרם מדרגות אל הקומה השנייה. משמאל למדרגות האלה, בחדר וחצי בתוך החצר, התגוררה משפחת אולמרט – עמרם, ירמי, בלה ומרדכי. אהוד ייוולד אחר כך, בגלגול החדש של המושב; ב-1946 העתיקו אנשי תל צור שוב את מקומם, הפעם באופן סופי לנחלת ז'בוטינסקי.

בין שוני לזיכרון יעקב, במקום בו נמצאים היום אזור תעשייה ובית ספר תיכון של "אורט", שכן מחנה של הצבא הבריטי. הבריטים חלשו משם על כל הסביבה וממש מתחת לאפם, בשוני, הוקם בסיס ההדרכה המרכזי של האצ"ל בו ערכו אנשיו קורסים ואימונים, כולל אימונים בנשק חם ומשם מאוחר יותר, מנחלת ז'בוטינסקי הסמוכה, יצאו פעולות האצ"ל.

עשרים ושמונה משפחות גרעין בית"ר, עזבו את שוני ועלו על הקרקע למרגלות ההר המוביל לזיכרון יעקב שכיום במקביל אליו לכיוון צפון עובר כביש 6. בנחלה, שממזרח ומצפון לה התחתרו נחל התנינים וערוציו, הוקם המושב החדש, שקיבל את השם נחלת ז'בוטינסקי והיה לחלק מוניציפלי מהמושבה בנימינה. כאמור, מנחלת ז'בוטינסקי, מרחק קילומטר מהמחנה הבריטי, יצאו פעולות של האצ"ל. כך למשל, ממש תחת עיניהם הפקוחות רק למחצה, מסתבר, של הבריטים, יצא האצ"ל לכבוש את מחנה 80. חברי האצ"ל השתלטו גם על רכבת נושאת נשק מזרחית לבנימינה. בפעולה הזו נהרג דני ליבוביץ' ז"ל, בן לאחת מהמשפחות הוותיקות של בנימינה.

עשרים ושמונה משפחות גרעין בית"ר, עזבו את שוני ועלו על הקרקע למרגלות ההר המוביל לזיכרון יעקב שכיום במקביל אליו לכיוון צפון עובר כביש 6. בנחלה, שממזרח ומצפון לה התחתרו נחל התנינים וערוציו, הוקם המושב החדש, שקיבל את השם נחלת ז'בוטינסקי והיה לחלק מוניציפלי מהמושבה בנימינה

אחד הזיכרונות הראשונים שלי, כילד בן ארבע בלבד, הוא קול הפיצוץ האדיר של רכבת שעלתה על מטען שהניח הלח"י ממערב לבנימינה אחרי אזור המחצבה, על מסילת הרכבת שעליה הבריטים שינעו ציוד ונשק. זו הייתה רכבת שנסעו בה גם הרבה מאוד פלסטינים. אני זוכר שהיינו מודעים לכך שעומד להיות פיצוץ. ההנחייה הייתה לפתוח את כל החלונות בבתים כדי שהזכוכיות לא תתנפצנה בגלל ההדף. אני זוכר היטב את קול הפיצוץ.

אחרי כל אירוע כזה, הבריטים היו מגיעים לחפש חשודים. מדובר בתקופת המכונה "הסזון", תקופה שבה פעילים יהודים סייעו לבריטים ללכוד אנשי אצ"ל ולח"י שביצעו פעולות נגד שלטון המנדט, כך שהייתה הרבה חשדנות באוויר, על אף שגילי היה צעיר, אני זוכר את האווירה המתוחה. הבריטים היו מכריזים על עוצר בכל בנימינה ובעיקר בנחלת ז'בוטינסקי שהייתה מזוהה עם האצ"ל, מתשאלים אזרחים ישראלים ונעזרים בהם לצורך זיהוי תושבים – מי תושב קבוע ומי זר ולכן חשוד.

שניים מאנשי המושב נעצרו ונכלאו במחנות מעצר בריטים. גם אצלנו בבית נערכו חיפושים. אני זוכר את החיילים באים, חיילים בריטים עם כובעי לבד ועם כלבי גישוש. אני זוכר היטב את הבריטים המתקרבים מרחוק, עוברים מבית לבית, את מעצר הבית ואת החיפוש בו. אלו תמונות שאי אפשר לשכוח.