הדרך לארץ-ישראל עוברת בחרבין, סין

- קטע מתוך ספרו של האוטוביוגרפי ירמי אולמרט 'מסעות חיי', שעתיד לצאת בקרוב בהוצאת קונטנטו נאו -- אמי, בלה ווגמן, נולדה בעיר אודסה שבאוקראינה ואבי, מרדכי אולמרט נולד מזרחה משם, בסמרה בירת מחוז סמרה שעל נהר הוולגה, העיר השישית בגדלה ברוסיה ויעד תיירותי מוכר כיום. הימים הם ימי ראשית המאה ה – 20 , ימים של זעזועים קשים ליהודים ברוסיה. יהודים החלו לעזוב את המדינה כבר בימי הפרעות של סוף המאה ה -19 , הסופות בנגב ופרעות קישינב. בימי המהפכות הקומוניסטיות הבינו גם בני המשפחות של הורי הוריי שהמקומות בהם ניהלו את מערכות חייהם, עבדו וחינכו את ילדיהם, אינם בטוחים עבורם יותר ושאת העתיד עליהם לחפש במקום אחר. כמו יהודים רבים אחרים שמערכות חייהם נפרמו, שתי המשפחות, משפחת ווגמן ומשפחת אולמרט, מחליטות כל אחת בנפרד כמובן, לצאת מזרחה, לחרבין שבסין. לא הרבה ידוע לי על פרנסתו של סבי בסמרה ובחרבין. אבי כותב על כך בספרו “דרכי בדרך הרבים”. באופן כללי, היהודים במחוז סמרה לא היו בעלי עסקים גדולים, הם היו בעיקר חקלאים בתקופה בה העיסוק בחקלאות היה חלק בלתי נפרד ממערכות החיים. אני זוכר היטב את הסיפור שסיפרו התמונות שהיו תלויות בבית אבי; חלקן תלויות בביתי בגבעת שמואל עד היום - על החיים, הפרנסה והתרבות. בתמונות נראים בעלי חיים רבים וסצנות של עבודה חקלאית באמצעים פרימיטיביים, ממש כמו מאות שנים קודם לכן, כלי העבודה היו קלשונים ואתים.

אני זוכר מבית אבא סיפורים רבים על חפירת תעלות. מדובר באזור קר מאד, רב משקעים. שיטפונות ושלג היו חלק מהחיים, ויחד עם זאת הקפידו על כך שהילדים יקבלו חינוך סדיר וילכו ללמוד בבתי הספר. כך היה בסמרה, וכך היה גם לאחר ההגירה לחרבין. הורי היו חלק מגל שני של מהגרים יהודים שהגיעו לחרבין בימי המהפכה הרוסית ובימי מלחמת האזרחים, אולם בחרבין התקיימו חיי קהילה יהודיים מאז תחילת המאה ה- 20 . אחרי מלחמת העולם הראשונה הקהילה היהודית בסין גדלה במהירות, ומשפחות אולמרט ווגמן הצטרפו לקהילה עירנית ותוססת, לא רק שורדת אלא קהילה של תרבות יהודית עשירה. בחרבין הוקמו מוסדות יהודיים רבים: בית ספר יסודי יהודי, בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, בית חולים , בתי כנסת, ספריות ואפילו בנק יהודי. בתוך הקהילה הייתה גם פעילות ציונית ענפה. בסוף שנות העשרים נפתח בחרבין גם סניף של בית”ר, שהורי, שבנעוריהם המוקדמים התקרבו לתנועה הרוויזיוניסטית, היו מהפעילים המרכזיים שם והשייכות התנועתית והאידיאולוגית עיצבה את קבלת ההחלטות שלהם בשנים הבאות לאחר מכן. שמורות אצלי תמונות בהן נראים ההורים עומדים חגיגיים, כשהם לבושים במדי תנועת הנוער של בית”ר. אני לא זוכר במדויק אם הורי הכירו בתנועה או כבר הצטרפו אליה יחד, אבל אין ספק שהתנועה הרוויזיוניסטית, שהייתה חלק מהותי מחייהם, היא זו שאחראית לשידוך בין בלה לבית ווגמן, למרדכי לבית אולמרט.

כאמור, ארץ ישראל היתה משאת נפש בקרב רבים ותנועות הנוער הציוניות היו דומיננטיות בחרבין. ארץ ישראל ושיבת ציון היו אידיאה מרכזית אצל הורי וגם אצל הוריהם. החינוך של הילדים לא היה יהודי גרידא או מסורתי, אלא ציוני מובהק. יחד עם זאת, היתה השקעה חינוכית רבה גם בהשכלה כללית; בחרבין היהודית, וודאי בביתה של אמי, ייחסו חשיבות ניכרת להצטיינות ולהישגים בלימודים. לאמי הייתה השכלה מוסיקלית והיא ניגנה על פסנתר, ובבית בבנימינה היו מתויקות תעודות שהעידו על כך שהורי סיימו את חוק לימודיהם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בהישגים מצוינים. ב- 1929 נפרד מרדכי אולמרט בן ה 18- מסין, ומבלה ווגמן ויצא ללמוד חקלאות בהולנד, שנודעה בכל אירופה כמדינה שיש בה חקלאות מפותחת. השאיפה והמטרה של אבי הייתה להכשיר עצמו לעבודת אדמה כחלוץ בארץ ישראל, בהשראת חזונו של ז’בוטינסקי, כחלק משלילת הגולה ויצירת עם “גאון, ונדיב ואכזר”. במהלך לימודיו בהולנד אבי אף נסע לדנציג, הלוא היא גדאנסק שבפולין, כדי לשמוע את ז’בוטינסקי נואם, לקבל ממנו ההשראה, ללמוד ממנו כיצד להפוך ל”יהודי החדש” האנטי גלותי, זה שראוי לבנות את מדינת ישראל. באמצע שנות ה 30- , כשעל אדמת אירופה מתחילה תקופת הבלהות הנאצית, מגיע אבי לארץ ישראל והופך לפועל חקלאי. הוא מתגורר בחדרונים ובכוכים, בפרדסים של פתח תקווה, גדרה וחדרה, ועובד מהנץ החמה ועד צאת הלבנה במשקים חקלאיים.

כל אותה העת שמר מרדכי אולמרט על קשר עם בלה לבית ווגמן, שנותרה בחרבין וממשיכה להיות פעילה בית”רית נמרצת. כאן נכנסת לעלילה דמות מפתח נוספת מההיסטוריה המחתרתית והפוליטית של הציונות; אליהו )אליושק’ה( לנקין, ידידו של מרדכי, שהיה בין הפעילים הבולטים של בית”ר בחרבין. כמה שנים מאוחר יותר יהפוך למפקד האצ”ל בירושלים ולמפקד האוניה אלטלנה. הזמנים והמטרות חייבו גמישות מחשבתית ומעשית; במסגרת “מדיניות הסרטיפיקטים” וההגבלות שהטיל המנדט הבריטי על עליית היהודים לארץ באותן שנים, התאפשר לזוגות נשואים בלבד לעלות לארץ. אליושק’ה לנקין שזכה בסרטיפיקט זוגי, נישא לבלה ווגמן וב- 1933 הם מגיעים לארץ כזוג נשוי. בארץ, עוברים אליהו ובלה את ההליך הפורמלי של הגירושין ברבנות כך שאמי ואבי חופשיים להתאחד. חתונתם של הורי הייתה מינימליסטית ונטולת תרועות. הם נפגשים ליד בניין הרבנות בחיפה ועולים למעלה להתחתן. ואם לא די בספרטניות הזאת, שני בחורים מהתנועה, שהתבקשו על ידי הורי להיות עדים בחתונה - מאחרים. בסופו של דבר הגיעו שני הידידים והורי הופכים לבלה ומרדכי אולמרט, זוג נשוי.

- בתמונה ירמי אולמרט ואמו -